09 March 2017

בשער המלךד' אדר התשע"ז – Meir Ettinger – V’nahafoch Hu

A New Post from Meir Ettinger

לאור המלצת המפכ"ל. סיפור פורימי לא מצחיק על בסיס מגילת אסתר. שווה לקרוא! המפכ"ל ממלי...

קצת התלבטתי האם לכתוב הפעם.. מצד אחד המפכ"ל ממליץ: למצ את הזמן ולקרוא את מה שאני כותב... ומצד שני 'עידו' מאיים, ועידו הוא איש אלים ומסוכן שזכויות אדם וחופש הביטוי הם לא ממש כוס התה שלו. לבינתיים (אני עובד על מאמר תגובה ממצה לדברים של המפכ"ל, למרות שאני עוד לא בטוח שנאום הסתירות הפנימיות שלו שווה תגובה, מה אומרים?) אני מעלה כאן סיפור שנכתב בתא 6 אגף 6 כלא 
אשל בחודש אדר שעבר. הוא קצת ארוך אז הוא יופיע בשני חלקים.
מרדכי ישב שוב בשער המלך כהרגלו עייף ומתוסכל, אפילו ריח היין עוד לא עבר. אחרי חצי שנת משתה ועוד שבוע ללא שינה בו הסתובב בכל עיר, תלה פאשקווילים, נפגש עם אנשים ארגן עצרות מחאה והכל ללא הועל. רובם ככולם של יהודי שושן ישבו שם במשתה הארור הזה, חוגגים את הפתיחות והשוויון ושוכחים, שוכחים את ירושלים...
ואז כשקרס מעייפות אחרי שבוע של מאמץ מצד אחד ותסכול מצד שני, אז כשסוף סוף חזר הביתה אל אסתר הגיעו הדפיקות הדפיקות שלא ישכח לעולם. ומאז היא כאן, מרדכי אפילו לא יודע איפה מעבירים אותה מחדר לחדר בעינויים של מרחצאות ותכשיטים, רומסים את עדינות, מטמאים את ליבה הטהור בכל השטויות שלהם ובתאוות המבוזות כיאה לבית מלך פרס.
כמו בסרט עברו בראשו כל השנים האחרונות – התקווה הגדולה לחזור לירושלים, הצהרת כורש שהציתה את הלב שוב בכיסופים לבית המקדש איך הוא הרגש אז שמחה כמו שלא חווה מימיו כשכל דברי הנביאים התקיימו במדוייק, בדיוק שבעים שנה ומלך פרס מחדש את הרישיון לבנות את בית המקדש. ואיך שזה הגיע בדיוק בזמן רגע לפני שיהודי פרס התבוללו והפכו לחלק מהמעצמה הפרסית, בעיניים כלות איך החומות נפרצות, היהודים תפסו תפקידי מפתח בממשל ולאט לאט חדרה לרחוב היהודי האווירה והתרבות. אחרי כל זה הגיעה האכזבה כשכל כך מעט יהודים בחרו לעלות לירושלים, מרדכי גילה אז שמעטים מאד היהודים שבית המקדש עוד מצית את דמיונם, אצל הרוב בית המקדש צרב בתודעה כמקום של שחיתות של בוהמה אלטיסטית ואי צדק, אז מרדכי החליט שגם הוא חייב להישאר – זוהי השליחות שלו – להישאר כאן, לעודד את העלייה ולגבות את החלוצים מכאן. ובעיקר – לחנך את הדור הצעיר, כאן בפרס, לדרישת המקדש, לכיסופים לארץ ישראל ולשמירה על הזהות היהודית.

שליחות? שליחות כושלת... לא תודעת תקדש ולא כיסופים... מלבד כמה עשרות נערים שהתאספו בבית המדרש הסמוך לביתו איש לא הקשיב לדבריו של מרדכי, וגם שם שררה תחושת ייאוש וכישלון צורב, מירושלים הגיעו האגרות וכל את מבשרת רע יותר מקודמתה. בהתחלה דיווחו על קשיים כלכליים לאחר מכן הם סיפרו על קשיים רוחניים ומגפת התבוללות ולבסוף הגיעה האיגרת שסיפרה על הקפאת הבנייה בירושלים וביטול עבודת המקדש.
והיהודים בשושן? לאיש לא היה אכפת. יהוד שושן התחלקו בין הנועזים שהלכו למשתה בהתרסה – הם חגגו את אי בניית המקדש – "מי צריך עוד כוהנים מושחתים שירמסו את המעמד החלש" היו מלגלגים ומצטטים את ירמיהו "למה לי רוב זבחיכם", לבין השאר שנעו בין ייאוש לאדישות. החיים בשושן היו עליזים וקלילים, וחופש הדת והפתיחות אפשרו גם קיום חיים יהודיים פורחים לצד הנאה מהתרבות הססגונית והמפותחת.
כשנזכר מרדכי במשתה כאילו התעורר מהסרט, זיכרון המשתה עבר לו כמו כאב חד בצלעות. אז, אחרי כל המשבר ברוחני והלאומי, המשבר האישי ריסק אותו סופית "דווקא אסתר... דווקא אותה, אל מצא לו איזו ושתי חדשה שהיה חייב קלחת את כבשת הרש שלי, את אסתר שלי. ומה היא עושה שם עכשיו? מה הם עושים שם לנשמה הטהורה הזו?. מי היה מאמין שהתרוממות הרוח שאחר הכרזת כורש תחלוף כל כך מהר.. ואיפה ה' בכל הסיפור? מדוע הוא לא עוזר לנו, כיצד הוא לא רואה את מסירות הנפש של העולים לירושלים? והאם הנבואה  על גאולה כעבור שבעים שנה הייתה חלילה לא נכונה? ה' עד מתי! כשפרעה הרשע לקח את שרה ללילה אחד הבאת עליו כאלו נגעים, אסתר שלי שם כבר כמה חודשים ולאיש לא אכפת..".
–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––
אגג ישב במחנה השבויים למרגלות הכרמל, הוא היה גבר היחיד שם כל השאר נהרגו בקרב. כמה טראגי זה להישאר לבד מכל העם שלו, כמו שהם אומרים אין מלך בלא עם הקרב נגמר הרבה יותר מהר מהמצופה החיילים הבלתי מאומנים של שאול הכניעו את חיילי עמלק המנוסים, מעיר לעיר וממאהל למאהל הסיג אגג את המלחמה, מול עיניו הוא ראה כיצד מוציאים להורג את כל אנשיו שנפלו בשבי – כולם – חוץ ממנו לא נשאר אף אחד.
אגג הרגיש שזה הסוף – לא יהיה יותר עמלק, עם ישראל ניצח, אחרי 400 שנים של עוינות דווקא במשמרת שלו הגיע הכישלון, דווקא במשמרת שלו יהפוך עמלק למושג בספרי ההיסטוריה.
פתאום צץ לאגג זיכרון הוא נזכר בעצמו יושב כילד באוהל של סבא שלו כשזה סיפר לו על הבריכה. הסיפור על הבריכה היה סוד כמוס שעבר רק בשולשלת המלוכה העמלקית, זה היה למעשה תמצית הקיום של העם העמלקי.
האגדה סיפרה על בריכה רותחת שבמשך דורות איש לא העיז להיכנס לתוכה, האגדות אמרו שכל מיש יקפוץ לתוכה ימות מיד, אבל איש לא העיז לנסות ולהתקרב כדי לבדוק את מידת חומה, עד שבא איש אחד טיפס על עץ גבוה עצם עיניים וקפץ, הוא יצא מהברכה מלא בכוויות שלא התרפאו כל חייו, אבל הוא יצא חי. סבא סיים את האגדה ואמר לאגג: "תדע לך אגגי, אין שום כוח בעולם שאי אפשר לשבור – אתה הדבר החזק ביותר בעולם, ואין שום כוח עליון שיוכל לעמוד נגד רצונותיך, בידיים שלך הבחירה החופשית והמלאה לעשות מה שבא לך".
אגג נזכר והתעורר, בבת אחת התסכול והאובדן הפכו לדחף מטורף לנצח, הוא יודע שנשארו לו ימים ספורים לחיות אך בימים האלו הוא יקים את כל העם העמלקי מאפס. "אני בלתי מנוצח, אני הכל, אני יכול, אני גדול" חזר על סיסמת הקרב הידועה.
כשלמחרת קראו לאגג הוא כבר הבין שזהו הסוף אבל מחוייך צעד באדישות לקראת שמואל. הוא ידע שמסתובבות כבר עשרות נשים עם עמלק קטן בבטן – את עמלק אי אפשר לנצח! גם כששמואל הוציא אותו להורג הוא צעק בקול: "אני בלתי מנוצח, אני הכל, אני גדול, אני יכול". ומת עם חיוך על השפתיים.
המן היה ה-סמל להעצמה אישית, שאפתן בלתי נלאה, העלייה המטאורית שלו מספר בכפר נידח עד לארמון המלוכה של המלך אחשוורוש היתה לשיחת היום בעיתונות. בתפקידו כשר לענייני העצמה אישית בימל את תפיסת עולמו של המלך אחשוורוש שבעצמו היה בן למשפחת שומרי סוסים אצל שולשלת נבוכדנצר. מאז שעלה אחשוורוש לשלטון השקיע משאבים עצומים בהעצמה אישית של האזרחים ובמתן שוויון הזדמנויות לכל, הבחירה בהמן כמשנה למלך הייתה טבעית ומתבקשת שהתקבלה באהדה אצל כל נתיני שושן ושאר המדינות.


כבר מאז שנכנס לתפקיד מיתג המן את עצמו כסמל המהפכה האישית הוא רצה שכולם יעריצו את מי שהרים את עצמו מאשפתות אל הארמון, וציווה שכולם ישתחוו לו, אמנם הוא ציווה אבל לא היה בכך כל צורך ההערצה להמן הקיפה את כל המגוון הגדול של תושבי שושן, כל אחד הרגשי שגם הוא יוכל להיות המן – תם עידן השלטון העובר בירושה, והתחיל עידן של שוויון הזדמנויות ופתיחות מכוני אימון עצמי הנושאים את שמו של המן נפתחו כמעט בכל רחוב, ודמותו כיכבה בפרסומות ששיווקו את המדיניות החדשה של המלך אחשוורוש.



באותו זמן ממש גם התחילה העונה החדשה של תחרות מלכת היופי בכל רחבי הממלכה הסתובבו רצים שהכריזו על פתיחת העונה השנייה תחת הסיסמא "גם את תוכלי להיות מלכה". מנשרים מטעם שעשגז סריס המלך פירטו כיצד עם רצון עצמי יכולה כל אחת לגלות את היופי שבתוכה ולהפוך ליפהפיה ביותר בכל ממלכת פרס. במכוני היופי השתרכו תורות של נערות צעירות עם עיניים בורקות בטוחות בכך שהם יגשימו את החלום להיות מלכת פרס.



גם ברחוב היהודי הורגשה האווירה החדשה, שוויון ההזדמנויות פתח בפני היהודים מלבד את שערי המשתה גם דלתות רבות בתפקידי ממשל בכירים וזיכיונות סחר שלא היו פתוחים ליהודים בעשרות השנים האחרונות – האופוריה שררה בכל מקום, וניתן היה לראות גם כרזות שתמונתו של השר מתנוססות בחנויות ובבתי עסק יהודיים. שיכורי רווחה הסתובבו היהודים שכבר לא התקבלו ברחוב כגולים וכולם העריצו את המלך אחשוורוש.




אין לא שעל רקע זה עוררה עניין הכותרת בעיתון שסיפרה על הנערה שהגיעה לשלב הגמר לש תחרות היופי ובשום פנים ואופן לא מוכנה לתת פרטים מזהים על עצמה ומסרבת להתראיין לעיתונים שסיקרו את התחרות בהרחבה ועם רהבה מאד צבע. טורי פרשנות רבים העלו ניחושים לגבי המניעים שמאחורי השתיקה המוזרה הזו שייצרה הרבה מאד דיבורים סביבה.



ובשער המלך מרדכי יושב – מחכה לאסתר, מנסה לדלות משומרי הפתח פרטים אודותיה ולברר על מצבה, כלפי חוץ נראה מרדכי כשאר האזרחים, מנצל את ההזדמנויות של בן עם נידח להגיע עד לפתח שער המלך, מעיין בכותרות העיתונים היומיים ושמוטט בין דוכני הרוכלים לשולחנות השש בש של יושבי הקרנות ברחבה, אבל מבפנים הלב שלו התפוצץ – מיום ליום התקווה לשינוי פנימי אצל יהודי פרס הפכה להזויה והאמונה בהצלחת שליחותו התפוגגה. שום רעיון מעשי לא עמד על הפרק.



רק מדבר אחד לא היה יכול מרדכי להפסיק, מהטקס הקבוע של ההתעלמות המופגנת מנוכחותו של המן כאשר היה יוצא ובא בשער המלך. מרדכי ידע שאי הקימה וההשתחוות להמן לא תועיל בכי הוא זה לשינוי המצב. למען האמת, איש לא היה פנוי אפילו להקשיב לדברי הביקורת של מרדכי, כולם היו מכורים לחלום ההגשמה העצמית, עבור מרדכי זה היה בעיקר מעשה שפרק את תסכולו. הוא פשוט לא היה מסוגל להשלים עם המצב...



רק זיכרון אחד שצף מדי פעם נתן לו כוח להמשיך. הוא נזכר כיצד ישב כילד בבת סבו, מזקני שבט בנימין שעוד גלה בגלות החרש והמסגר בימי יהויכין שהיה מנאמני מלכות בית דוד. סבא סיפר לו על שורשי המשפחה, על שאול המלך ובן דודו שמעי בן גרא. מרדכי ישב מרותק לסיפורים המיוחדים עד שסבא עצם את עיניו ואמר לו: מרדכי, אני רוצה להגיד לך כלל חשוב. אז סיפר לו על המעמד המחריד בו קרע שמואל את המלוכה ממשפחתם ושאול התחנן לקבל עוד הזדמנות אחרת. אז אמר לו שמואל משפט שהפך לסיסמא של המשפחה "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם".




סבא פתח את עיניו ואמר למרדכי: תדע לך מרדכי איש ממנו הוא לא בלתי מנוצח, רק ה' הוא נצחי באמת, התוכנית של ה' אף פעם לא נעצרת, התפקיד שלך הוא רק להיות שליח. אתה יודע – יכולנו להיות משפחת המלוכה, אבל ה' בחר לו שליח אחר – אצל ה' שליחים מתחלפים, אבל המטרה היא נצחית. זו הצוואה של המשפחה שלנו, משפחת שאול – לוותר ולהיות נאמנים לחלוטין למלכות בית דוד. רק אם תסכים להיות מנוצח תהיה חלק מהנצח.



ומרדכי זכר, גם כשישב בשער המלך והרגשי אבוד וחסר אונים היה בטוח בזה שרווח והצלה יבוא ליהודים. מרדכי ידע שהייאוש הוא פרי הגאווה, מי שסבור שהוא ידע כיצד הדברים צריכים לקרות מתאכזב כשזה לא קורה כפי שהוא הכתיב לה'. אבל מרדכי קורץ מחומר אחר, הוא היה נחוש ובטוח בצדקת דרכו, הוא האמין שבכוחו לעורר את השינוי, אבל לבינתיים ידע שעליו לשבת, לשבת כאן בשער המלך ולהמתין.



סביב מרדכי התחילו להתאסף התלמידים שהתרגלו שבזמן האחרון השיעורים מתקיימים דווקא כאן בשער המלך בינות למסבאות היין ובתי המרזח, בלב ההמון. התלמידים גם ידעו על מה מרדכי ידבר, כמו תמיד את מרדכי מעניין רק נושא אחד – יום אחר יום הוא נואם בלהט על סכנת העבודה זרה. רוב התלמידים לא הבינו מדוע מרדכי מתעקש להזהיר מעבודה זרה, דווקא היום שהתרבות האלילית בדעיכה ואת מקומה תופסות רוחות חדשות, התלמידים ציפו ליותר התייחסות לרעיונות החדשים שהסתובבו ברחוב ולמהפכה שהובילו אחשוורוש והמן מבחינה מדינית ותרבותית, אבל אצל מרדכי כאילו הנושא היחיד בעולם הוא "עבודה זרה" בזה מתחילה ונגמרת התורה



אבל הפעם השיעור היה מעניין במיוחד, נחמיה, תלמיד צעיר שהצטרף לחבורה לא מזמן – דבר שלכשעצמו היה נדיר ביותר שאל בצורה בוטה את מה שהרבה מהיושבים הרגישו בלב: "מרדכי הצדיק – אני מרגיש שאתה כל הזמן מדבר נגד. מדוע אתה אף פעם לא מדבר בעד? מדוע אתה לא אומר מה עלינו לעשות, תעודד את רוחנו להצטרף אל העולים ירושלימה. למה אתה נותן כזו חשיבות לעבודה זרה שכל הזמן צריך לדבר נגדה ולכפור בה? האם לא עדיף להתעלם ממנה ולהתעסק בחיובי?



להפתעת התלמידים הרבי מרדכי היה נראה דווקא מרוצה מאד משהאלה הפעורה של התלמיד הצעיר, אפשר אפילו היה להבחין בחיוך שצץ לשבריר שנייה על פניו. ואז התחיל לספר, הוא יפר להם מהסוף להתחלה – תחילה סיפר על הימים האחרונים של ביהמ"ק הראשון, על הכוהנים שהשתחוו לשמש כשאחוריהם אל היכל ה', הוא תיאר את עבודת המקדש כאשר ירושלים מלאה בעבודה זרה לסוגיה השונים, והפליג אחורה. הוא הסביר להם שלבנות את בית המקדש זה החלק הקל, אך כל עוד עמלק כאן המקדש עצמו יהפוך לעבודה זרה. שוב ושוב הוא חזר על המילה המסתורית הזו – עמלק.



פתאום הסתכל מרדכי על השמים וראה את השמש שכבר איימה לשקוע וביקש מהתלמידים לשיר ניגון לסיום – נמשיך מחר בלנ"ד, בלי תיאום מראש התחילו כולם בניגון הפסוק "אל תירא מפחד פתאום".



איך שסיימו התלמידים את השיר נשמעו קול הפעמונים שבישרו על בואו של המשנה למלך לארמון, בן רגע כל מי שהיה בהרחבה כרע אפיים לפני בואו של השר הנערץ, התלמידים מיהרו להסתלק מהאזור ומרדכי קם ונעמד מלוא קומתו – זה כבר היה מוגזם... שריקות של תדהמה מילאו את הרחבה, כבר הרבה זמן שמרדכי לא כורע להמן, אבל העמידה זהו הייתה כבר חוצפה של ממש. מספר ראשים התרוממו להסתכל כיצד יגיב המן. – ובמן אכן נעצר ליד מרדכי. "מי אתה?" מרדכי לא הגיב האו היה שקוע בניגון כולו, המן נדהם מהחוצפה – ברגע אחד הרגיש שכל החשיבות שלו נעלמה הוא הרגיש מושפל ומבוזה כאילו כל ההישגים שרכש, כל ההצלחות הכברות שלו אינם נחשבות למאומה והתחושות האלו רק עצבנו אותו יותר ויותר – כיצד הג'וק הקטן הזה, מצליח לערער את כל הביטחון העצמי. יותר משהציק לו מרדכי לא משתחווה לו הציק לו שהדבר מציק לו, פתאום הרגיש שכל ההעצמה האישית שלו איבדה את משמעותה, ושוב מצא את עצמו בדמות הספר מהכפר הנידח. אבל מיד התעשת ושוב ושוב שינן את המשפט אותו למד מאבותיו "אבני בלתי מנוצח, אני הכל, אני גדול, אני יכול". כבר מחר אחסל את הפינצ'ר הזה. "אתה עוד תשלם על זה" הפטיר והמשיך בדרכו.



לאור המלצת המפכ"ל. סיפור פורימי לא מצחיק על בסיס מגילת אסתר. שווה לקרוא! המפכ"ל ממליץ...

קצת התלבטתי האם לכתוב הפעם.. מצד אחד המפכ"ל ממליץ: למצוא את הזמן ולקרוא את מה שאני כותב... ומצד שני 'עידו' מאיים, ועידו הוא איש אלים ומסוכן שזכויות אדם וחופש הביטוי הם לא ממש כוס התה שלו. לבינתיים (אני עובד על מאמר תגובה ממצה לדברים של המפכ"ל, למרות שאני עוד לא בטוח שנאום הסתירות הפנימיות שלו שווה תגובה, מה אומרים?) אני מעלה כאן סיפור שנכתב בתא 6 אגף 6 כלא אשל בחודש אדר שעבר. הוא קצת ארוך אז הוא יופיע בשני חלקים.


מרדכי ישב שוב בשער המלך כהרגלו עייף ומתוסכל, אפילו ריח היין עוד לא עבר. אחרי חצי שנת משתה ועוד שבוע ללא שינה בו הסתובב בכל עיר, תלה פאשקווילים, נפגש עם אנשים ארגן עצרות מחאה והכל ללא הועל. רובם ככולם של יהודי שושן ישבו שם במשתה הארור הזה, חוגגים את הפתיחות והשוויון ושוכחים, שוכחים את ירושלים...



ואז כשקרס מעייפות אחרי שבוע של מאמץ מצד אחד ותסכול מצד שני, אז כשסוף סוף חזר הביתה אל אסתר הגיעו הדפיקות הדפיקות שלא ישכח לעולם. ומאז היא כאן, מרדכי אפילו לא יודע איפה מעבירים אותה מחדר לחדר בעינויים של מרחצאות ותכשיטים, רומסים את עדינות, מטמאים את ליבה הטהור בכל השטויות שלהם ובתאוות המבוזות כיאה לבית מלך פרס.



כמו בסרט עברו בראשו כל השנים האחרונות – התקווה הגדולה לחזור לירושלים, הצהרת כורש שהציתה את הלב שוב בכיסופים לבית המקדש איך הוא הרגש אז שמחה כמו שלא חווה מימיו כשכל דברי הנביאים התקיימו במדוייק, בדיוק שבעים שנה ומלך פרס מחדש את הרישיון לבנות את בית המקדש. ואיך שזה הגיע בדיוק בזמן רגע לפני שיהודי פרס התבוללו והפכו לחלק מהמעצמה הפרסית, בעיניים כלות איך החומות נפרצות, היהודים תפסו תפקידי מפתח בממשל ולאט לאט חדרה לרחוב היהודי האווירה והתרבות. אחרי כל זה הגיעה האכזבה כשכל כך מעט יהודים בחרו לעלות לירושלים, מרדכי גילה אז שמעטים מאד היהודים שבית המקדש עוד מצית את דמיונם, אצל הרוב בית המקדש צרב בתודעה כמקום של שחיתות של בוהמה אלטיסטית ואי צדק, אז מרדכי החליט שגם הוא חייב להישאר – זוהי השליחות שלו – להישאר כאן, לעודד את העלייה ולגבות את החלוצים מכאן. ובעיקר – לחנך את הדור הצעיר, כאן בפרס, לדרישת המקדש, לכיסופים לארץ ישראל ולשמירה על הזהות היהודית.



שליחות? שליחות כושלת... לא תודעת תקדש ולא כיסופים... מלבד כמה עשרות נערים שהתאספו בבית המדרש הסמוך לביתו איש לא הקשיב לדבריו של מרדכי, וגם שם שררה תחושת ייאוש וכישלון צורב, מירושלים הגיעו האגרות וכל את מבשרת רע יותר מקודמתה. בהתחלה דיווחו על קשיים כלכליים לאחר מכן הם סיפרו על קשיים רוחניים ומגפת התבוללות ולבסוף הגיעה האיגרת שסיפרה על הקפאת הבנייה בירושלים וביטול עבודת המקדש.



והיהודים בשושן? לאיש לא היה אכפת. יהוד שושן התחלקו בין הנועזים שהלכו למשתה בהתרסה – הם חגגו את אי בניית המקדש – "מי צריך עוד כוהנים מושחתים שירמסו את המעמד החלש" היו מלגלגים ומצטטים את ירמיהו "למה לי רוב זבחיכם", לבין השאר שנעו בין ייאוש לאדישות. החיים בשושן היו עליזים וקלילים, וחופש הדת והפתיחות אפשרו גם קיום חיים יהודיים פורחים לצד הנאה מהתרבות הססגונית והמפותחת.



כשנזכר מרדכי במשתה כאילו התעורר מהסרט, זיכרון המשתה עבר לו כמו כאב חד בצלעות. אז, אחרי כל המשבר ברוחני והלאומי, המשבר האישי ריסק אותו סופית "דווקא אסתר... דווקא אותה, אל מצא לו איזו ושתי חדשה שהיה חייב קלחת את כבשת הרש שלי, את אסתר שלי. ומה היא עושה שם עכשיו? מה הם עושים שם לנשמה הטהורה הזו?. מי היה מאמין שהתרוממות הרוח שאחר הכרזת כורש תחלוף כל כך מהר.. ואיפה ה' בכל הסיפור? מדוע הוא לא עוזר לנו, כיצד הוא לא רואה את מסירות הנפש של העולים לירושלים? והאם הנבואה על גאולה כעבור שבעים שנה הייתה חלילה לא נכונה? ה' עד מתי! כשפרעה הרשע לקח את שרה ללילה אחד הבאת עליו כאלו נגעים, אסתר שלי שם כבר כמה חודשים ולאיש לא אכפת..".





אגג ישב במחנה השבויים למרגלות הכרמל, הוא היה גבר היחיד שם כל השאר נהרגו בקרב. כמה טראגי זה להישאר לבד מכל העם שלו, כמו שהם אומרים אין מלך בלא עם הקרב נגמר הרבה יותר מהר מהמצופה החיילים הבלתי מאומנים של שאול הכניעו את חיילי עמלק המנוסים, מעיר לעיר וממאהל למאהל הסיג אגג את המלחמה, מול עיניו הוא ראה כיצד מוציאים להורג את כל אנשיו שנפלו בשבי – כולם – חוץ ממנו לא נשאר אף אחד.



אגג הרגיש שזה הסוף – לא יהיה יותר עמלק, עם ישראל ניצח, אחרי 400 שנים של עוינות דווקא במשמרת שלו הגיע הכישלון, דווקא במשמרת שלו יהפוך עמלק למושג בספרי ההיסטוריה.



פתאום צץ לאגג זיכרון הוא נזכר בעצמו יושב כילד באוהל של סבא שלו כשזה סיפר לו על הבריכה. הסיפור על הבריכה היה סוד כמוס שעבר רק בשולשלת המלוכה העמלקית, זה היה למעשה תמצית הקיום של העם העמלקי.



האגדה סיפרה על בריכה רותחת שבמשך דורות איש לא העיז להיכנס לתוכה, האגדות אמרו שכל מיש יקפוץ לתוכה ימות מיד, אבל איש לא העיז לנסות ולהתקרב כדי לבדוק את מידת חומה, עד שבא איש אחד טיפס על עץ גבוה עצם עיניים וקפץ, הוא יצא מהברכה מלא בכוויות שלא התרפאו כל חייו, אבל הוא יצא חי. סבא סיים את האגדה ואמר לאגג: "תדע לך אגגי, אין שום כוח בעולם שאי אפשר לשבור – אתה הדבר החזק ביותר בעולם, ואין שום כוח עליון שיוכל לעמוד נגד רצונותיך, בידיים שלך הבחירה החופשית והמלאה לעשות מה שבא לך".



אגג נזכר והתעורר, בבת אחת התסכול והאובדן הפכו לדחף מטורף לנצח, הוא יודע שנשארו לו ימים ספורים לחיות אך בימים האלו הוא יקים את כל העם העמלקי מאפס. "אני בלתי מנוצח, אני הכל, אני יכול, אני גדול" חזר על סיסמת הקרב הידועה.



כשלמחרת קראו לאגג הוא כבר הבין שזהו הסוף אבל מחוייך צעד באדישות לקראת שמואל. הוא ידע שמסתובבות כבר עשרות נשים עם עמלק קטן בבטן – את עמלק אי אפשר לנצח! גם כששמואל הוציא אותו להורג הוא צעק בקול: "אני בלתי מנוצח, אני הכל, אני גדול, אני יכול". ומת עם חיוך על השפתיים.



המן היה ה-סמל להעצמה אישית, שאפתן בלתי נלאה, העלייה המטאורית שלו מספר בכפר נידח עד לארמון המלוכה של המלך אחשוורוש היתה לשיחת היום בעיתונות. בתפקידו כשר לענייני העצמה אישית בימל את תפיסת עולמו של המלך אחשוורוש שבעצמו היה בן למשפחת שומרי סוסים אצל שולשלת נבוכדנצר. מאז שעלה אחשוורוש לשלטון השקיע משאבים עצומים בהעצמה אישית של האזרחים ובמתן שוויון הזדמנויות לכל, הבחירה בהמן כמשנה למלך הייתה טבעית ומתבקשת שהתקבלה באהדה אצל כל נתיני שושן ושאר המדינות.



כבר מאז שנכנס לתפקיד מיתג המן את עצמו כסמל המהפכה האישית הוא רצה שכולם יעריצו את מי שהרים את עצמו מאשפתות אל הארמון, וציווה שכולם ישתחוו לו, אמנם הוא ציווה אבל לא היה בכך כל צורך ההערצה להמן הקיפה את כל המגוון הגדול של תושבי שושן, כל אחד הרגשי שגם הוא יוכל להיות המן – תם עידן השלטון העובר בירושה, והתחיל עידן של שוויון הזדמנויות ופתיחות מכוני אימון עצמי הנושאים את שמו של המן נפתחו כמעט בכל רחוב, ודמותו כיכבה בפרסומות ששיווקו את המדיניות החדשה של המלך אחשוורוש.



באותו זמן ממש גם התחילה העונה החדשה של תחרות מלכת היופי בכל רחבי הממלכה הסתובבו רצים שהכריזו על פתיחת העונה השנייה תחת הסיסמא "גם את תוכלי להיות מלכה". מנשרים מטעם שעשגז סריס המלך פירטו כיצד עם רצון עצמי יכולה כל אחת לגלות את היופי שבתוכה ולהפוך ליפהפיה ביותר בכל ממלכת פרס. במכוני היופי השתרכו תורות של נערות צעירות עם עיניים בורקות בטוחות בכך שהם יגשימו את החלום להיות מלכת פרס.



גם ברחוב היהודי הורגשה האווירה החדשה, שוויון ההזדמנויות פתח בפני היהודים מלבד את שערי המשתה גם דלתות רבות בתפקידי ממשל בכירים וזיכיונות סחר שלא היו פתוחים ליהודים בעשרות השנים האחרונות – האופוריה שררה בכל מקום, וניתן היה לראות גם כרזות שתמונתו של השר מתנוססות בחנויות ובבתי עסק יהודיים. שיכורי רווחה הסתובבו היהודים שכבר לא התקבלו ברחוב כגולים וכולם העריצו את המלך אחשוורוש.



אין לא שעל רקע זה עוררה עניין הכותרת בעיתון שסיפרה על הנערה שהגיעה לשלב הגמר לש תחרות היופי ובשום פנים ואופן לא מוכנה לתת פרטים מזהים על עצמה ומסרבת להתראיין לעיתונים שסיקרו את התחרות בהרחבה ועם רהבה מאד צבע. טורי פרשנות רבים העלו ניחושים לגבי המניעים שמאחורי השתיקה המוזרה הזו שייצרה הרבה מאד דיבורים סביבה.



ובשער המלך מרדכי יושב – מחכה לאסתר, מנסה לדלות משומרי הפתח פרטים אודותיה ולברר על מצבה, כלפי חוץ נראה מרדכי כשאר האזרחים, מנצל את ההזדמנויות של בן עם נידח להגיע עד לפתח שער המלך, מעיין בכותרות העיתונים היומיים ושמוטט בין דוכני הרוכלים לשולחנות השש בש של יושבי הקרנות ברחבה, אבל מבפנים הלב שלו התפוצץ – מיום ליום התקווה לשינוי פנימי אצל יהודי פרס הפכה להזויה והאמונה בהצלחת שליחותו התפוגגה. שום רעיון מעשי לא עמד על הפרק.



רק מדבר אחד לא היה יכול מרדכי להפסיק, מהטקס הקבוע של ההתעלמות המופגנת מנוכחותו של המן כאשר היה יוצא ובא בשער המלך. מרדכי ידע שאי הקימה וההשתחוות להמן לא תועיל בכי הוא זה לשינוי המצב. למען האמת, איש לא היה פנוי אפילו להקשיב לדברי הביקורת של מרדכי, כולם היו מכורים לחלום ההגשמה העצמית, עבור מרדכי זה היה בעיקר מעשה שפרק את תסכולו. הוא פשוט לא היה מסוגל להשלים עם המצב...



רק זיכרון אחד שצף מדי פעם נתן לו כוח להמשיך. הוא נזכר כיצד ישב כילד בבת סבו, מזקני שבט בנימין שעוד גלה בגלות החרש והמסגר בימי יהויכין שהיה מנאמני מלכות בית דוד. סבא סיפר לו על שורשי המשפחה, על שאול המלך ובן דודו שמעי בן גרא. מרדכי ישב מרותק לסיפורים המיוחדים עד שסבא עצם את עיניו ואמר לו: מרדכי, אני רוצה להגיד לך כלל חשוב. אז סיפר לו על המעמד המחריד בו קרע שמואל את המלוכה ממשפחתם ושאול התחנן לקבל עוד הזדמנות אחרת. אז אמר לו שמואל משפט שהפך לסיסמא של המשפחה "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם".



סבא פתח את עיניו ואמר למרדכי: תדע לך מרדכי איש ממנו הוא לא בלתי מנוצח, רק ה' הוא נצחי באמת, התוכנית של ה' אף פעם לא נעצרת, התפקיד שלך הוא רק להיות שליח. אתה יודע – יכולנו להיות משפחת המלוכה, אבל ה' בחר לו שליח אחר – אצל ה' שליחים מתחלפים, אבל המטרה היא נצחית. זו הצוואה של המשפחה שלנו, משפחת שאול – לוותר ולהיות נאמנים לחלוטין למלכות בית דוד. רק אם תסכים להיות מנוצח תהיה חלק מהנצח.



ומרדכי זכר, גם כשישב בשער המלך והרגשי אבוד וחסר אונים היה בטוח בזה שרווח והצלה יבוא ליהודים. מרדכי ידע שהייאוש הוא פרי הגאווה, מי שסבור שהוא ידע כיצד הדברים צריכים לקרות מתאכזב כשזה לא קורה כפי שהוא הכתיב לה'. אבל מרדכי קורץ מחומר אחר, הוא היה נחוש ובטוח בצדקת דרכו, הוא האמין שבכוחו לעורר את השינוי, אבל לבינתיים ידע שעליו לשבת, לשבת כאן בשער המלך ולהמתין.



סביב מרדכי התחילו להתאסף התלמידים שהתרגלו שבזמן האחרון השיעורים מתקיימים דווקא כאן בשער המלך בינות למסבאות היין ובתי המרזח, בלב ההמון. התלמידים גם ידעו על מה מרדכי ידבר, כמו תמיד את מרדכי מעניין רק נושא אחד – יום אחר יום הוא נואם בלהט על סכנת העבודה זרה. רוב התלמידים לא הבינו מדוע מרדכי מתעקש להזהיר מעבודה זרה, דווקא היום שהתרבות האלילית בדעיכה ואת מקומה תופסות רוחות חדשות, התלמידים ציפו ליותר התייחסות לרעיונות החדשים שהסתובבו ברחוב ולמהפכה שהובילו אחשוורוש והמן מבחינה מדינית ותרבותית, אבל אצל מרדכי כאילו הנושא היחיד בעולם הוא "עבודה זרה" בזה מתחילה ונגמרת התורה



אבל הפעם השיעור היה מעניין במיוחד, נחמיה, תלמיד צעיר שהצטרף לחבורה לא מזמן – דבר שלכשעצמו היה נדיר ביותר שאל בצורה בוטה את מה שהרבה מהיושבים הרגישו בלב: "מרדכי הצדיק – אני מרגיש שאתה כל הזמן מדבר נגד. מדוע אתה אף פעם לא מדבר בעד? מדוע אתה לא אומר מה עלינו לעשות, תעודד את רוחנו להצטרף אל העולים ירושלימה. למה אתה נותן כזו חשיבות לעבודה זרה שכל הזמן צריך לדבר נגדה ולכפור בה? האם לא עדיף להתעלם ממנה ולהתעסק בחיובי?



להפתעת התלמידים הרבי מרדכי היה נראה דווקא מרוצה מאד משהאלה הפעורה של התלמיד הצעיר, אפשר אפילו היה להבחין בחיוך שצץ לשבריר שנייה על פניו. ואז התחיל לספר, הוא יפר להם מהסוף להתחלה – תחילה סיפר על הימים האחרונים של ביהמ"ק הראשון, על הכוהנים שהשתחוו לשמש כשאחוריהם אל היכל ה', הוא תיאר את עבודת המקדש כאשר ירושלים מלאה בעבודה זרה לסוגיה השונים, והפליג אחורה. הוא הסביר להם שלבנות את בית המקדש זה החלק הקל, אך כל עוד עמלק כאן המקדש עצמו יהפוך לעבודה זרה. שוב ושוב הוא חזר על המילה המסתורית הזו – עמלק.



פתאום הסתכל מרדכי על השמים וראה את השמש שכבר איימה לשקוע וביקש מהתלמידים לשיר ניגון לסיום – נמשיך מחר בלנ"ד, בלי תיאום מראש התחילו כולם בניגון הפסוק "אל תירא מפחד פתאום".



איך שסיימו התלמידים את השיר נשמעו קול הפעמונים שבישרו על בואו של המשנה למלך לארמון, בן רגע כל מי שהיה בהרחבה כרע אפיים לפני בואו של השר הנערץ, התלמידים מיהרו להסתלק מהאזור ומרדכי קם ונעמד מלוא קומתו – זה כבר היה מוגזם... שריקות של תדהמה מילאו את הרחבה, כבר הרבה זמן שמרדכי לא כורע להמן, אבל העמידה זהו הייתה כבר חוצפה של ממש. מספר ראשים התרוממו להסתכל כיצד יגיב המן. – ובמן אכן נעצר ליד מרדכי. "מי אתה?" מרדכי לא הגיב האו היה שקוע בניגון כולו, המן נדהם מהחוצפה – ברגע אחד הרגיש שכל החשיבות שלו נעלמה הוא הרגיש מושפל ומבוזה כאילו כל ההישגים שרכש, כל ההצלחות הכברות שלו אינם נחשבות למאומה והתחושות האלו רק עצבנו אותו יותר ויותר – כיצד הג'וק הקטן הזה, מצליח לערער את כל הביטחון העצמי. יותר משהציק לו מרדכי לא משתחווה לו הציק לו שהדבר מציק לו, פתאום הרגיש שכל ההעצמה האישית שלו איבדה את משמעותה, ושוב מצא את עצמו בדמות הספר מהכפר הנידח. אבל מיד התעשת ושוב ושוב שינן את המשפט אותו למד מאבותיו "אבני בלתי מנוצח, אני הכל, אני גדול, אני יכול". כבר מחר אחסל את הפינצ'ר הזה. "אתה עוד תשלם על זה" הפטיר והמשיך בדרכו.



כל הדרך חזרה אל ביתו התחרט מרדכי על המעשה שעשה, נדמה שהפעם זה היה מוגזם, אולי חלילה יהיו לכך תוצאות חמורות שיפגעו לא רק בו אלא ביהודים נוספים, אך ממול הקול הזה התקומם בתוכו קול אחר שלא הסכים להתפשר – קול שהפך לניגון "אל תירא מפחד פתאום". הוא נכנס לביתו, הסתכל על השולחן המבולגן, רואים שאסתר לא כאן, הזיכרון באסתר הפיל עליו מועקה, והא לא הצליח ללמוד.



הדפיקות בדלת היו די מפתיעות. מי כבר יכול לדפוק בדלת? הוא פתח את הדלת ובפתח עמד נחמיה, התלמיד ששאל את השאלה היום בשיעור. "הדברים שהתחלת להגיד, לא נתנו לי מנוחה, הייתי חייב לבוא ולשמוע למה התכוונת – מי זה העמלק הזה ולמה כל כך חשוב להילחם בו".



מרדכי הזמין את נחמיה ולהיכנס פנימה ושפת על האש סיר עם מים. "עמלק –מי זה עמלק? לעולם אי אפשר לדעת מיהו עמלק, הוא מחליף תחפושות, משנה סיסמאות ואידאולוגיות – בעצם אין לו שום אידאולוגיה" - אז איך אמורים להילחם בו אם לא יודעים מי הוא?



מרדכי עצם את העיניים ושתק, שתיקה ארוכה שנחמיה חשב שלא תבוא אחריה תשובה, אבל לבסוף הוא אמר – אתה צודק, זה קשה, אולי קשה מאד – אבל חייבים פשוט לזכור, לזכור ולהיות דרוכים כי הוא יכול להפתיע מכל כיוון, והכי חשוב לעולם, לעולם לא לחשוב שאנחנו מוגנים". שוב שתק מרדכי שתיקה ארוכה ואחר כך הוסיף "וגם חייבים, אבל חייבם להיות מוכנים להילחם, להילחם עד הסוף ולנצח – לחסל את האויב, לא כמו אז".



נחמיה קפץ – זה סותר מה שאמרת, מי שמרגיש חלש ולא בטוח, איך הוא יכול לנצח את האויב? מרדכי חייך – כן, אבל גם האויב הוא כזה, יום אחד הוא מלא בהעצמה אישית וישות ולמחרתו מלא בעצבות ודיכאון, הרהר שנייה והוסיף: הבדל אחד יש. האויב מנפח אותך ומנפח עד שלבסוף קורס בבת אחת, אבל אתה אחרי רגע לפני שתתייאש, אחרי שכבר תהיה מרוסק ולא תאמין בעצמך פתאום תקבל כוחות לנצח את הקרב.



נחמיה הקשיב מרותק ואז אמר: "אז בעצם – יש החלפות, אנחנו לוקחים את הכבוד שלו והוא לוקח את המשברים שלנו" מרדכי התרגש "חידוש עצום" "אז בעצם כל הכבוד הזה של המן יגיע אלינו בסוף יום אחד ?" מרדכי הרים עיניים לתקרה "אמן"


No comments: